משירי אריק איינשטיין

אריק איינשטיין: ביוגרפיה והוקרה

ילדות ונעורים בתל אביב

אריק איינשטיין נולד ב-3 בינואר 1939 בתל אביב, כבן יחיד לדבורה וליעקב איינשטיין, שחקן תיאטרון “האהל”. שמו המקורי היה אריה לייב איינשטיין, על שם סבו. המשורר אברהם חלפי, ידיד המשפחה, שימש כסנדק בברית המילה שלו. בילדותו למד בבית החינוך ע”ש א”ד גורדון ובנעוריו בתיכון עירוני ד’. איינשטיין היה פעיל בתנועת “השומר הצעיר” והצטיין בספורט. הוא היה אלוף ישראל לנוער בהדיפת כדור ברזל ובקפיצה לגובה, ואף זכה באליפות ישראל לבוגרים בקפיצה לגובה ב-1956 עם תוצאה של 1.80 מטר. במשך כעשור החזיק בשיא הישראלי לנוער בקפיצה לגובה (1.84 מטר). במכביה החמישית ב-1957 זכה במדליית ארד בקפיצה לגובה. בנוסף, שיחק כדורסל בקבוצת הנוער של הפועל תל אביב, וב-1955 אף שיחק בקבוצת הבוגרים.

תחילת הקריירה המוזיקלית והצבאית

לקראת גיוסו לצה”ל, עודד אותו אביו להתמיין ללהקה צבאית, למרות ששאיפתו הייתה להיות מדריך ספורט. בשל קוצר ראייה לא התקבל לתפקיד זה, ולכן נבחן ללהקת הנח”ל בפני חיים טופול, נחמה הנדל ואורי זוהר. הוא התקבל כשחקן והשתתף בתוכניות “עד מאה ועשרים”, “צריך לחיות” ו”לא לצאת מן הכלים”. בתוכנית האחרונה הופיע לראשונה כסולן בשיר “רוח סתיו”. במהלך שירותו הצבאי דבק בו הכינוי “אריק”. לאחר שחרורו, בשנת 1960, הוציא מיני אלבום סולו ראשון עם ארבעה שירים, ביניהם “השעות הקטנות של הלילה” ו”עיר לבנה”. באותה שנה הצטרף ללהקת “בצל ירוק”, שם שיתף פעולה עם אמנים כמו אורי זוהר, חיים טופול וזהרירה חריפאי.

פריצה לתודעה ושיתופי פעולה מרכזיים

בסוף שנות ה-60 החל איינשטיין לחפש צליל חדש ו”חשמלי” יותר, מה שהוביל אותו לשיתוף פעולה עם להקת “הצ’רצ’ילים”. יחד איתם ועם שלום חנוך, הוציא ב-1969 את האלבום “פוזי”, שנחשב לאלבום הרוק העברי הראשון. האלבום כלל להיטים כמו “ארץ ישראל”, “כמה חם” ו”ילדה ציור”. שיתוף הפעולה עם חנוך המשיך באלבום “פלסטלינה” (1970), שכלל שירים כמו “מה איתי” ו”אמא שלי”. בתקופה זו היה איינשטיין גם חלק מחבורת “לול”, יחד עם אורי זוהר, צבי שיסל ואחרים, שיצרו תוכנית טלוויזיה פורצת דרך ששודרה ב-1970-1973. שיתופי פעולה נוספים כללו את מיקי גבריאלוב, שהלחין רבים משיריו, ויוני רכטר, שעיבד והפיק אלבומים רבים של איינשטיין.

תור הזהב המוזיקלי ופרויקטים ייחודיים

בשנות ה-70 וה-80 הוציא איינשטיין סדרה של אלבומים מצליחים, ביניהם “סע לאט” (משירי אריק איינשטיין), “אוהב להיות בבית” (1977) ו”יושב על הגדר” (משירי אריק איינשטיין). במקביל, החל בפרויקט ייחודי בשם “ארץ ישראל הישנה והטובה”, שבו ביצע שירים עבריים קלאסיים בעיבודים מודרניים. הסדרה, שהחלה ב-1973, כללה מספר אלבומים והפכה לאחד המפעלים המוזיקליים המשמעותיים בקריירה שלו. איינשטיין המשיך להוציא אלבומים ולשתף פעולה עם מגוון רחב של אמנים לאורך שנות ה-90 וה-2000, כולל אביב גפן, מיכה שטרית וארקדי דוכין. הוא היה ידוע בקולו הייחודי ובבחירת השירים המדויקת, שהפכו אותו לאחד הזמרים המשפיעים והאהובים בישראל.

קריירת המשחק והקולנוע

לצד הקריירה המוזיקלית המצליחה, איינשטיין פיתח גם קריירת משחק מרשימה. הוא השתתף במספר סרטים ותוכניות טלוויזיה, כשהבולט שבהם היה “מציצים” (1972) בבימויו של אורי זוהר. סרט זה, יחד עם “כבלים” (1992), שיצר עם צבי שיסל ומוני מושונוב, הפכו לסרטי פולחן בתרבות הישראלית. איינשטיין שיחק גם בסרטים כמו “סלאח שבתי” (1964) ו”לול” (1988), וכן בתוכניות טלוויזיה שונות. יכולותיו הקומיות והדרמטיות תרמו רבות לתעשיית הבידור והקולנוע הישראלית, והוא נחשב לאחד השחקנים המוערכים בארץ.

חיים אישיים ואישיות

איינשטיין היה ידוע באופיו המופנם ובהימנעותו מחשיפה תקשורתית. הוא נישא לאלונה ב-1963 ולהם נולדו שתי בנות. לאחר גירושיהם, היה בזוגיות ארוכה עם סימה אליהו. איינשטיין היה אוהד מושבע של קבוצת הכדורגל הפועל תל אביב, ואף כתב והקליט שיר לכבודה בשם “אדומה שלי” ב-2000. בשנת 1982 עבר תאונת דרכים קשה שהשפיעה על בריאותו ועל יכולתו להופיע. מאז שנות ה-80 המאוחרות, הפסיק להופיע בפני קהל והתמקד בהקלטות אולפן. למרות הימנעותו מהופעות חיות, המשיך להיות דמות מרכזית ואהובה בתרבות הישראלית עד מותו ב-26 בנובמבר 2013.

מורשת והוקרה

מותו של איינשטיין הותיר חלל גדול בתרבות הישראלית. הלווייתו הייתה אירוע לאומי, עם טקס אשכבה בכיכר רבין בתל אביב שבו השתתפו עשרות אלפי אנשים. לאחר מותו, הוקמו מספר יוזמות להנצחת זכרו ומורשתו. שרת התרבות והספורט דאז, לימור לבנת, יזמה את פרס אריק איינשטיין, המוענק לאמנים ותיקים על תרומתם לתרבות הישראלית. עיריית תל אביב הציבה לוחית זיכרון בכניסה לביתו ברחוב חובבי ציון. מוסדות, פארקים ורחובות ברחבי הארץ נקראו על שמו, כולל מרכז קהילתי בתל אביב ואולם כדורסל בכפר סבא. בשנים שלאחר מותו, יצאו מספר פרויקטים מוזיקליים לזכרו, כולל אלבומי אוסף ושירים שלא פורסמו בחייו. סדרה תיעודית בשם “שיר אהבה סטנדרטי” שודרה ב-2017 וזכתה בפרס האקדמיה לטלוויזיה. מורשתו של איינשטיין ממשיכה להשפיע על התרבות והמוזיקה הישראלית, והוא נחשב עד היום לאחד האמנים המשפיעים והאהובים בתולדות המדינה.