ירד מהפסים, “השתגע”

שיגעון – בעת העתיקה, בימים המודרנים ושפיות

המונח “שיגעון” מתייחס למצב נפשי חריג המאופיין בדפוסי התנהגות, דיבור ותפיסת מציאות חריגים ביחס לנורמות החברתיות. בעבר, השיגעון נתפס כתוצאה של כוחות על-טבעיים כמו אלים, רוחות רפאים או כישוף. כיום, הרפואה המודרנית נמנעת מהשימוש במונח זה ומעדיפה לתת אבחנות ספציפיות כמו “מחלת נפש” או “הפרעה פסיכיאטרית קשה”. המונח “אי-שפיות” משמש בהקשר משפטי לתיאור מצב נפשי חריג שמונע מאדם לשאת באחריות פלילית למעשיו.

תפיסת השיגעון בעת העתיקה ובימי הביניים

בתרבויות העולם העתיק והימי הביניים, השיגעון (ירד מהפסים, “השתגע”) נתפס כתוצאה של מעורבות כוחות על-טבעיים. בבבל ובארם נהריים, האמינו שהפרעות נפשיות נגרמות מפלישת רוחות, כישוף או הפרת טאבו. במיתולוגיה היוונית, הגיבורים נתפסו כנתונים לחסדיהם של האלים, ושיגעון היה צורה של עונש או נקמה אלוהית. גם במקרא, הטירוף הוצג כעונש אלוהי על חטאים.

התפתחות התפיסה של השיגעון ביוון העתיקה וימי הביניים

אצל הומרוס, משורר יווני, גיבורי האיליאדה נתפסו כ”בובות על חוט” הנשלטות על ידי כוחות חיצוניים. בתקופה זו, החיים הפנימיים של האדם והדילמות המוסריות עוד לא היו בבירור מרכזיים, והתפיסה הייתה שהגורל וכוחות על-טבעיים קובעים את מהלך החיים. בימי הביניים החלה להתפתח תפיסה של השיגעון כעונש אלוהי על חטאים וכפירה.

המעבר לתפיסה המודרנית של השיגעון כמחלת נפש

עם התפתחות הרפואה והפסיכולוגיה במאות האחרונות, החלה להתגבש תפיסה מודרנית של השיגעון כמחלת נפש או הפרעה פסיכיאטרית. המונחים “מחלת נפש” ו”פסיכוזה” החליפו את המונח “שיגעון”, המשמש כיום בעיקר בשיח לא פורמלי או כביטוי עממי. במקום להתייחס לשיגעון (ירד מהפסים, “השתגע”) כעונש או תוצאה של כוחות על-טבעיים, הרפואה המודרנית מחפשת הסברים נוירולוגיים, כימיים ופסיכולוגיים להפרעות נפש.

גישות מודרניות לטיפול במחלות נפש

קיימות גישות שונות לטיפול במחלות נפש, החל מגישות רפואיות קונבנציונליות הכוללות תרופות ואשפוז, ועד לגישות הוליסטיות המתייחסות למחלות נפש כביטוי קיצוני של הנפש האנושית. גישות כמו האסכולה האנטי-פסיכיאטרית מתנגדות לתיוג של מצבים נפשיים קיצוניים כ”חולי” או “משוגעים”, ורואות בהם צורות של מרד נגד הנורמות החברתיות.

המונח “שפיות” ותאוריית ההתאמה המבנית

המונח “שפיות” מתייחס ליכולתו של אדם לתפוס את המציאות באופן תקין ולהפעיל שיקול דעת סביר. התאורטיקן אלפרד קורזיבסקי פיתח את התאוריה של “התאמה מבנית” המשווה בין שפיות לדיוק של מפה בייצוג הטריטוריה. לטענתו, שפיות קשורה ליכולת להתאים את תפיסת המציאות לעובדות המדעיות, בדומה לאופן שבו מפה טובה מתאימה לתנאי השטח.

חוסר השפיות של חברות שלמות לפי אריך פרום

הפסיכולוג הגרמני יהודי, אריך פרום טען כי לא רק יחידים יכולים להיות חסרי שפיות, אלא גם חברות שלמות. הוא הזהיר מפני “אימות קונצנזואלי” – התפיסה השגויה שדעת הרוב מהווה הוכחה לאמיתות. פרום האמין שחברות יכולות לשגות, להיות מוטעות או חסרות שפיות באותה מידה שיחידים יכולים לחוות זאת.