דיקטטור ספרדי

הגדרות ומאפיינים של משטרי עריצות ודיקטטורה

עריצות, רודנות ודיקטטורה הן צורות שלטון המאופיינות בריכוז כוח בלתי מוגבל בידי שליט יחיד או קבוצה קטנה. בעוד שהמונחים לעיתים משמשים לחלופין, ישנם הבדלים דקים ביניהם. עריצות מתייחסת לשלטון אכזרי ודכאני במיוחד, בעוד שדיקטטורה יכולה להיות פחות קיצונית. רודנות היא מונח כללי יותר המתאר שלטון שרירותי ובלתי מוגבל. המאפיין המשותף לכולם הוא היעדר מנגנוני איזון ובקרה, דיכוי התנגדות והגבלת חירויות הפרט. במשטרים אלה, השליט או הקבוצה השלטת אינם נבחרים בבחירות חופשיות ואינם כפופים לחוק. הם שולטים באמצעות כוח, הפחדה ולעיתים קרובות גם באמצעות פולחן אישיות. בניגוד למונרכיה, שבה הלגיטימציה לשלטון נובעת ממסורת או ירושה, במשטרי עריצות ודיקטטורה הלגיטימציה מושגת בכוח הזרוע. משטרים אלה מאופיינים בדרך כלל בצנזורה, מעקב אחר האזרחים, דיכוי מתנגדים פוליטיים ושליטה הדוקה על כל תחומי החיים.

ילדותו ונעוריו של פרנסיסקו פרנקו

פרנסיסקו פרנקו באמונדה נולד ב-4 בדצמבר 1892 בעיירה פרול שבחבל גליסיה בצפון-מערב ספרד. הוא גדל במשפחה מהמעמד הבינוני-גבוה, כשאביו שירת כקצין בצי הספרדי. ילדותו של פרנקו הייתה מורכבת – אביו נטש את המשפחה כשפרנקו היה בן 14, מה שהוביל לקשר הדוק במיוחד עם אמו. בצעירותו, פרנקו שאף ללכת בעקבות המסורת המשפחתית ולהצטרף לצי, אך בשל קיצוצים בתקציב הצי בעקבות תבוסת ספרד במלחמת ארצות הברית-ספרד ב-1898, הוא בחר להצטרף לצבא היבשה. פרנקו סיים את לימודיו באקדמיה לחיל הרגלים בטולדו, ומשם החל את הקריירה הצבאית שלו. תקופת נעוריו ותחילת שירותו הצבאי עיצבו את אישיותו ואת השקפת עולמו, והניחו את היסודות לעלייתו העתידית לשלטון. כבר בגיל צעיר הפגין פרנקו תכונות של משמעת, נחישות וחריצות, שיסייעו לו בהמשך דרכו הצבאית והפוליטית.

עלייתו לשלטון של פרנקו

עלייתו של פרנקו לשלטון הייתה תהליך מורכב שהתרחש על רקע המתיחות הפוליטית והחברתית בספרד של שנות ה-30 של המאה ה-20. לאחר קריירה צבאית מרשימה במרוקו הספרדית, שבה הצטיין בקרבות ועלה בדרגות במהירות, פרנקו (דיקטטור ספרדי) הפך לגנרל הצעיר ביותר באירופה ב-1926. עם נפילת המשטר המלוכני ב-1931 והקמת הרפובליקה הספרדית השנייה, פרנקו נקט בעמדה זהירה. הוא לא תמך בגלוי ברפובליקה החדשה, אך גם לא התנגד לה באופן פומבי. אולם, כאשר פרץ מרד הכורים באסטוריאס ב-1934, פרנקו היה זה שהוביל את דיכוי המרד בכוח רב. אירוע זה חיזק את מעמדו בקרב הכוחות השמרניים בספרד. נקודת המפנה המשמעותית הגיעה ביולי 1936, כאשר פרצה מלחמת האזרחים הספרדית. פרנקו הצטרף למורדים הלאומנים נגד הממשלה הרפובליקנית, והפך במהרה למנהיג הבולט של המחנה הלאומני. במהלך המלחמה, שנמשכה עד 1939, הצליח פרנקו לאחד תחת הנהגתו קבוצות ימניות שונות, כולל הפלנחה הפשיסטית והקרליסטים המלוכניים. ניצחונו במלחמת האזרחים ב-1939 סימן את תחילת שלטונו כדיקטטור של ספרד, תפקיד שהחזיק בו עד מותו ב-1975.

פרנקו במלחמת העולם השנייה והיחס לשואה

תקופת מלחמת העולם השנייה הייתה מבחן משמעותי למנהיגותו של פרנקו. למרות הקרבה האידיאולוגית למדינות הציר, ובמיוחד לאיטליה הפשיסטית ולגרמניה הנאצית שתמכו בו במלחמת האזרחים, פרנקו בחר לנקוט במדיניות של ניטרליות רשמית. החלטה זו נבעה משיקולים פרגמטיים: ספרד הייתה מותשת ממלחמת האזרחים, והכלכלה הספרדית הייתה במצב קשה. פרנקו הבין שהצטרפות למלחמה עלולה לסכן את שלטונו. עם זאת, הוא ניהל מדיניות מתוחכמת של תמרון בין הצדדים. מצד אחד, הוא אפשר לכוח מתנדבים ספרדי, ה”דיוויזיה הכחולה”, להילחם לצד הגרמנים בחזית המזרחית נגד ברית המועצות. מצד שני, הוא סיפק מידע מודיעיני לבעלות הברית ואפשר לספינותיהן לעגון בנמלי ספרד. בנוגע לשואה, עמדתו של פרנקו הייתה מורכבת. בתחילת המלחמה, ב-1941, הוא הורה על הכנת רשימות של יהודים בספרד, מה שעורר חששות כבדים. אולם, ככל שהמלחמה התקדמה והתברר כי גרמניה עומדת להפסיד, פרנקו שינה את מדיניותו. הוא התיר ליהודים רבים לעבור דרך ספרד ולמצוא בה מקלט זמני. על פי הערכות שונות, עשרות אלפי יהודים מצאו מקלט בספרד בתקופת השואה. עם זאת, חשוב לציין כי מדיניות זו נבעה בעיקר משיקולים פוליטיים ולא הומניטריים, כחלק מניסיונותיו של פרנקו לשפר את תדמיתו בעיני בעלות הברית לקראת סוף המלחמה.

יחסי החוץ של ספרד תחת שלטון פרנקו

לאחר מלחמת העולם השנייה, משטרו של פרנקו (דיקטטור ספרדי) מצא את עצמו מבודד בזירה הבינלאומית. מדינות מערביות רבות, במיוחד אלו שנשלטו על ידי ממשלות שמאל, ראו בפרנקו שריד של הפשיזם שהובס במלחמה. ספרד הוצאה מהאו”ם ומארגונים בינלאומיים אחרים, ונתקלה בחרם כלכלי ודיפלומטי. אולם, עם התגברות המלחמה הקרה, החלה ספרד לרכוש חשיבות אסטרטגית עבור המערב, במיוחד עבור ארצות הברית. ב-1953, ספרד חתמה על הסכם שיתוף פעולה צבאי וכלכלי עם ארצות הברית, מה שסימן את תחילת השתלבותה מחדש בקהילה הבינלאומית. ב-1955, ספרד התקבלה לאו”ם. פרנקו ניסה גם לקדם את קבלתה של ספרד לנאט”ו ולקהילה האירופית המתגבשת, אך ללא הצלחה בשל אופיו הלא-דמוקרטי של משטרו. כדי לפצות על בידודה היחסי באירופה, פרנקו פיתח קשרים הדוקים עם מדינות ערב ועם משטרים ימניים בדרום אמריקה. מדיניות זו כללה גם אי-הכרה במדינת ישראל. למרות הבידוד הראשוני, הצליח פרנקו בסופו של דבר לשפר את מעמדה הבינלאומי של ספרד, תוך שמירה על עקרונות משטרו הסמכותני.

מדיניות הפנים ודיכוי האופוזיציה תחת שלטון פרנקו

מדיניות הפנים של פרנקו התאפיינה בדיכוי נוקשה של כל התנגדות למשטרו ובניסיון ליצור זהות לאומית ספרדית אחידה. מיד לאחר ניצחונו במלחמת האזרחים, פתח פרנקו במסע נקמה נגד תומכי הרפובליקה. אלפים הוצאו להורג, ומאות אלפים נכלאו במחנות עבודה או נאלצו לגלות. המשטר אסר על כל פעילות פוליטית מחוץ לתנועה הלאומית הרשמית, ודיכא בכוח כל ניסיון להתנגדות. הצנזורה הייתה נוקשה, וחופש הביטוי והעיתונות הוגבלו באופן משמעותי. פרנקו גם פעל לדיכוי התרבויות והשפות האזוריות, במיוחד הבסקית והקטלאנית, במטרה לקדם אחידות תרבותית ולשונית בספרד. הכנסייה הקתולית קיבלה מעמד מועדף והפכה לשותפה מרכזית של המשטר, במיוחד בתחומי החינוך והרווחה. בתחום הכלכלי, פרנקו אימץ תחילה מדיניות אוטרקית של הסתמכות עצמית, אך בשנות ה-50 וה-60 החל בתהליך של ליברליזציה כלכלית מבוקרת, שהוביל לצמיחה מהירה המכונה “הנס הספרדי”. למרות זאת, המשטר המשיך לדכא בכוח שביתות ומחאות עובדים. עם השנים, חל ריכוך מסוים במדיניות הדיכוי, אך המשטר נותר סמכותני ביסודו עד סופו. פרנקו הצליח לשמור על שלטונו באמצעות שילוב של דיכוי, תמרון בין קבוצות כוח שונות (כמו הצבא, הכנסייה והפלנחה), ויצירת לגיטימציה באמצעות פיתוח כלכלי והצגת עצמו כמגן הסדר והיציבות בספרד.