פלגים בעם: עיון מחודש במגוון הדרכים של היהדות ההיסטורית
הרעיון של “יהדות” כאחידה ומונוליטית מתנפץ אל מול המציאות ההיסטורית העשירה והמגוונת של העם היהודי. לאורך אלפי שנים, ובמיוחד בתקופות של שינוי ותסיסה, התפתחו בקרב יהודים תפיסות עולם, פרשנויות הלכתיות ואורחות חיים שונים, שיצרו פסיפס מרתק של זרמים ותנועות. שאלות יסוד הנוגעות למקור הסמכות הדתית, פרשנות הטקסט המקודש, טיב האמונה והדרך הנכונה לקיים את המצוות, עמדו במוקד מחלוקות עמוקות שהולידו קבוצות מובחנות, שלעיתים קרובות התקיימו זו לצד זו במתח, בפולמוס ואף בעימות. מסע אל נבכי ההיסטוריה היהודית חושף את סיפוריהן של קבוצות אלו – הפרושים העממיים מול הצדוקים האליטיסטים בימי בית שני, היהדות הרבנית שצמחה והפכה לזרם המרכזי, הקראים (בן לכת יהודית) שקראו תיגר על מסורת חז”ל, והשבתאים שזעזעו את העולם היהודי בתנועה משיחית סוערת – ומאפשר הבנה מעמיקה יותר של הכוחות שעיצבו את היהדות כפי שהיא מוכרת לנו כיום.
זירת המאבק על התורה: פרושים וצדוקים ביהודה של בית שני
התקופה הסוערת של בית המקדש השני, החל מהמרד החשמונאי ואילך, היוותה קרקע פורייה להתגבשותן של השקפות דתיות וחברתיות מתחרות. שתי הקבוצות הבולטות ביותר שעיצבו את השיח והפוליטיקה הפנימית ביהודה היו הפרושים והצדוקים. הפרושים, שנהנו מהשפעה ניכרת בקרב הציבור הרחב, דגלו במסורת כפולה – תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שהועברה לשיטתם מדור לדור מאז מתן תורה וכללה פירושים, הלכות ותקנות שאינן מפורשות במקרא. הם העניקו סמכות רבה לחכמים לפרש את התורה ולהתאימה לנסיבות המשתנות, והחזיקו באמונות מרכזיות כמו קיומו של עולם הבא, תחיית המתים ושכר ועונש לאחר המוות. מולם ניצבו הצדוקים, שזוהו עם שכבת האצולה והכהונה הגדולה בירושלים, ואשר החזיקו בתפיסה שמרנית יותר, הדגישו את מרכזיות המקדש והעבודה בו, וכפרו, על פי מקורות עוינים בעיקרם, בתוקפה המחייב של התורה שבעל פה הפרושית, וכן שללו את האמונה בהישארות הנפש ובתחיית המתים. פער תפיסתי זה התבטא במחלוקות הלכתיות רבות, לדוגמה, בשאלת קביעת מועד חג השבועות (האם “ממחרת השבת” היא ממחרת יום טוב ראשון של פסח או יום ראשון בשבוע?), אופן העלאת הקטורת בקודש הקודשים ביום כיפור, דיני טומאה וטהרה שונים (כמו דרגת טהרתו של הכהן השורף פרה אדומה), ואף בפרשנות דיני עונשין כמו “עין תחת עין”. המאבק בין הקבוצות לא היה רק דתי אלא גם פוליטי, כאשר הצדוקים נהנו מקרבה לשלטון בתקופות מסוימות, בעוד הפרושים ביססו את כוחם על התמיכה העממית. חורבן הבית בשנת 70 לספירה שם קץ למרכז הכוח הצדוקי, המקדש, והוביל להיעלמותם ההדרגתית, בעוד הפרושים, בזכות יכולתם לקיים חיים יהודיים הלכתיים גם ללא מקדש, הפכו לגורם הדומיננטי בעיצוב היהדות שלאחר החורבן.
המורשת הפרושית מתעצבת: עלייתה של היהדות הרבנית
בעקבות חורבן בית המקדש השני והיעלמותן של רוב הכיתות האחרות, התבססה גישתם של הפרושים כבסיס למה שנודע לימים כ”יהדות רבנית”. היהדות הרבנית אימצה ופיתחה את עקרונות היסוד הפרושיים, ובראשם האמונה במקור הכפול של הסמכות הדתית: התורה שבכתב, והתורה שבעל פה, הנחשבות כשתי פנים של התגלות אלוהית אחת. תפיסה זו אפשרה גמישות פרשנית ויכולת התאמה הלכתית למציאות המשתנה, שהייתה חיונית להישרדות היהודית לאחר אובדן המרכז הפולחני בירושלים. חכמי הדורות, החל מהתנאים שפעלו ביבנה ובגליל ועד לאמוראים בבבל ובארץ ישראל, ולאחריהם הגאונים והפוסקים לאורך ימי הביניים והעת החדשה, נתפסו כממשיכי שרשרת המסירה וכבעלי הסמכות לפרש את המקורות, לגזור מהם הלכות חדשות, לתקן תקנות ולקבוע גזירות שהפכו לחלק אינטגרלי מהחיים היהודיים. מפעל כינוס התורה שבעל פה בקורפוסים הספרותיים העצומים – המשנה, התוספתא, שני התלמודים ומדרשי ההלכה והאגדה – לא רק שימר את המסורת העתיקה, אלא גם היווה תשתית לדיון הלכתי ופרשני מתמשך שהפך לסימן ההיכר של היהדות הרבנית. אף על פי שהשפעתה לא התקבלה באופן מיידי ובכל מקום, והיו קהילות ששימרו מנהגים שונים או התנגדו לסמכות המרכזים בבבל ובארץ ישראל, הפכה היהדות הרבנית בהדרגה לזרם הנורמטיבי והדומיננטי המוחלט בעם היהודי, עד כדי כך שזהותה הפכה כמעט לחופפת לזהות היהודית עצמה בעיני רבים.
“בני מקרא” נגד המסורת: האתגר של היהדות הקראית
במאות ה-8 וה-9 לספירה, בעיקר במרכזים היהודיים הגדולים בבבל ובפרס, קמה תנועה שהציבה את האתגר המשמעותי ביותר לדומיננטיות של היהדות הרבנית – היהדות הקראית. בניגוד מוחלט לרבניים, הקראים, בן לכת יהודית, (שפירוש שמם “קוראים” או “בני מקרא”) דחו את האמונה בתורה שבעל פה כמסורת אלוהית מחייבת, וראו בתנ”ך כולו (“המקרא”) את המקור הבלעדי והסופי של הרצון האלוהי וההלכה. אף שמיוחסת לענן בן דוד (מנהיג מהמאה ה-8) השפעה מכרעת על התגבשותם, ייתכן שאיחד קבוצות שכבר החזיקו בדעות דומות או שהיו מתוסכלות מהממסד הרבני ומהגאונים. העיקרון הקראי המרכזי, שיוחס לענן, הוא החובה המוטלת על כל فرد לחקור ולהבין את התורה בעצמו (“חפשו באורייתא שפיר ואל תישענו על דעתי”), אם כי בפועל התפתחה גם מסורת פרשנית קראית קהילתית. הקראים פיתחו מתודולוגיות משלהם לפסיקת הלכה מהמקרא, כמו “היקש” (אנלוגיה וגזירה לוגית) ו”סבל הירושה” (קבלת מנהגים קדומים כל עוד אינם סותרים את הכתוב). דחיית התורה שבעל פה יצרה פערים הלכתיים עמוקים מול הרבניים, למשל בקביעת לוח השנה (הקראים מסתמכים על עדות ראייה של מולד הלבנה ועל הבשלת השעורים בארץ ישראל לקביעת חודש האביב, מה שגורם לעיתים לחגים לחול במועדים שונים), בספירת העומר (המתחילה לשיטתם תמיד ביום ראשון שלאחר השבת הראשונה של פסח), באיסורי שבת (לרוב מחמירים יותר), בדיני כשרות (היתר עקרוני של בשר בחלב, מלבד איסור “גדי בחלב אמו” המפורש), בפרטי מצוות כמו תפילין ומזוזה (שנתפסות כציוויים סמליים ולא כחפצים פיזיים כפי שהתפתחו ברבנות), ועוד. היחסים בין הקראים לרבניים נעו בין פולמוס חריף, כמו זה שניהל רב סעדיה גאון במאה ה-10 שתרם רבות לביצור מעמדה של היהדות הרבנית, לבין תקופות של דו-קיום ואף שיתוף פעולה ונישואין הדדיים, כפי שמעידות תעודות מהגניזה הקהירית, אם כי גם אלו היו כרוכים במורכבויות הלכתיות משני הצדדים.
חיים על פי המקרא: אורחות הקהילה הקראית
ההבדלים העקרוניים בין היהדות הקראית לרבנית מתבטאים לא רק בהלכה אלא גם באורחות החיים ובמנהגי הקהילה. בית הכנסת הקראי, למשל, מתאפיין באווירה ייחודית של קדושה המודגשת על ידי חובת חליצת הנעליים בכניסה אליו, מנהג הנסמך על הציווי למשה במעמד הסנה. רצפתו מכוסה בדרך כלל שטיחים, והתפילה עצמה, המורכבת בעיקר מפסוקי תהילים ותפילות מקראיות, כוללת כריעות והשתחוויות תכופות, המשקפות פרשנות ישירה של פסוקים המתארים פולחן. ההקפדה על טהרה אישית ובגופנית כתנאי לכניסה למקום התפילה היא יסוד חשוב נוסף. מבחינת מעמד האישה, התפיסה הקראית העקרונית היא של שוויון בחובות ובזכויות הדתיות; נשים מחויבות בכל המצוות, כולל אלו שהוגדרו על ידי חז”ל כ”מצוות עשה שהזמן גרמן” ונשים פטורות מהן, עדותן שווה לעדות גבר, והיו אף מקרים היסטוריים של נשים שכיהנו בתפקידי הנהגה רוחנית. למרות זאת, דיני הטהרה המחמירים הנוגעים לנידה מטילים על נשים מגבלות חברתיות ופולחניות לתקופת נידותן, ובבתי הכנסת נהוגה הפרדה בין גברים לנשים. הקהילה הקראית, שהגיעה לשיא פריחתה בימי הביניים וקהילותיה היו פזורות ברחבי העולם המוסלמי והביזנטי, הצטמצמה מאוד לאורך השנים. כיום, הריכוז הגדול ביותר של קראים נמצא בישראל, רובם ככולם יוצאי קהילות מצרים ועיראק. הם מתגוררים בערים שונות וכן ביישובים קהילתיים ייחודיים, ומקיימים מערכת חינוך ומוסדות דת עצמאיים, אף שמעמדם המשפטי של בתי הדין שלהם עדיין אינו מוסדר באופן מלא בחוק הישראלי, למרות הכרה מסוימת בפסיקותיהם על ידי בית המשפט העליון. הקהילה מתמודדת עם אתגרי העולם המודרני, כולל תהליכי התבוללות תרבותית ודתית ונישואי תערובת עם הזרם הרבני.
סערת משיח: עלייתה ונפילתה של תנועת השבתאות
במאה ה-17, תקופה של משברים וציפיות משיחיות גואות בעולם היהודי והלא-יהודי כאחד, פרצה תנועה משיחית שזעזעה את אמות הסיפים של היהדות המסורתית – השבתאות. התנועה התרכזה סביב דמותו הכריזמטית והחידתית של שבתי צבי מאיזמיר, אשר בסיועו של “נביאו” והתיאולוג שלו, נתן העזתי, הכריז על עצמו כמשיח הגואל. הרקע לצמיחת התנועה היה מורכב: הטראומה הקשה של פרעות ת”ח-ת”ט באוקראינה הותירה קהילות רבות שבורות וצמאות לגאולה; במקביל, התפשטותה של קבלת האר”י, עם הדגש ששמה על תהליכי גאולה קוסמיים ו”תיקון עולם”, יצרה אווירה של דריכות אסכטולוגית. נתן העזתי השתמש ברעיונות קבליים אלו כדי לבנות נרטיב משיחי סביב שבתי צבי, ותיאר אותו כדמות קוסמית שתפקידה לרדת אל עולם ה”קליפות” (כוחות הרשע והטומאה) כדי להעלות משם את “ניצוצות הקדושה” השבויים, ובכך להביא את הגאולה השלמה. תפיסה זו, המבוססת על פרשנות רדיקלית של מושגים קבליים, שימשה הצדקה למעשים חריגים ונוגדי-הלכה (אנטי-נומיסטיים) שביצע שבתי צבי, כמו ביטול צומות (והפיכת תשעה באב ליום חג), התרת איסורים חמורים, והנהגת ברכות וטקסים חדשים (“ברוך מתיר איסורים”). הידיעות על “המשיח” ו”נביאו” התפשטו במהירות הבזק בכל תפוצות ישראל, ורבבות נסחפו בהתלהבות משיחית, עד כדי מכירת רכושם והכנות לעלייה לארץ ישראל. אולם, השיא הדרמטי של התנועה היה גם תחילת קריסתה: בשנת 1666, בעקבות עימות עם השלטונות העות’מאניים, בחר שבתי צבי להתאסלם כדי להציל את חייו. המרת הדת של המשיח המיועד הכתה את מאמיניו בתדהמה ובבלבול, ובעוד רובם נטשו את האמונה בו, נתן העזתי וחוג מצומצם של מאמינים דבקים המשיכו לטעון שגם ההתאסלמות היא חלק הכרחי ומיסטי בתהליך הגאולה – הירידה העמוקה ביותר אל הטומאה לשם “תיקון” סופי.
מורשת של מחלוקת: ההשפעה ארוכת הטווח של הפלגים ביהדות
התופעות הכיתתיות והתנועות האלטרנטיביות לאורך ההיסטוריה היהודית הותירו חותם עמוק ומתמשך על עיצוב דמותה של היהדות. בעוד הצדוקים נעלמו כקבוצה מובחנת לאחר חורבן הבית, הוויכוחים שהם ניהלו עם הפרושים סביב פרשנות המקרא, סמכות המסורת שבעל פה ואמונות היסוד המשיכו להדהד ולהשפיע על התפתחות ההלכה והמחשבה הרבנית. היהדות הקראית, למרות שהפכה למיעוט קטן, היוותה גורם מתסיס שאילץ את היהדות הרבנית לחדד את עמדותיה, להגן על מקורות סמכותה (כפי שעשה רס”ג), ולבצר את מעמדה כזרם המרכזי. עצם קיומה של אלטרנטיבה קראית המשיך להזכיר את האפשרות של קריאה שונה של הטקסט המקודש ושל חיים יהודיים מחוץ למסגרת הרבנית. פרשת השבתאות, על אף שהייתה קצרת ימים יחסית בשיא עוצמתה, הותירה צלקות עמוקות וחששות כבדים. היא הובילה להגברת הזהירות והחשדנות כלפי תנועות משיחיות ועיסוק במיסטיקה ובקבלה, והזינה פולמוסים מרים בתוך העולם הרבני עצמו, כמו המחלוקת המפורסמת בין ר’ יעקב עמדין לר’ יהונתן אייבשיץ, שהדגימה את הקושי להבחין בין קבלה לגיטימית לשבתאות סמויה. שרידי השבתאים, כמו כת הדונמה בטורקיה, המשיכו להתקיים כשוליים חידתיים במשך מאות שנים. בסופו של דבר, ההתמודדות עם זרמים אלו, בין אם דרך פולמוס, הדחקה או הטמעה חלקית של רעיונות, תרמה לגיבושה של היהדות הרבנית האורתודוקסית כפי שהתפתחה בעת החדשה, תוך שהיא נושאת בתוכה את זיכרון המאבקים והפלגים שעיצבו את דרכה ההיסטורית. המגוון שהתקיים בעבר ממשיך להזין, גם כיום, דיונים על זהות, סמכות ופרשנות בעולם היהודי.